בוודאי כבר נתקלתם ב"טרנד" העמודים בפייסבוק בהם אנו מתבקשים "לחשוף עבריינים" מסוגים שונים. הרשת היא אכן כלי מהיר ויעיל לדיווח וחשיפה, אולם נשאלת השאלה האם זו המדיה המתאימה לברר ולהכריע בשאלת ה"עבריינות" והאשמה ולשמש גם ואולי בעיקר, כאמצעי ענישה. האם למפרסם מעשה העבירה לכאורה, יש את הכלים להכריע שכלל נעברה עבירה? מהן נסיבותיה והאם יש אשמה בביצוע המעשה המסוים? הנחת המוצא של העמודים "החושפים" היא שבכל מקרה ומקרה שתועד, אכן נעברה עבירה ומכאן שבוודאי יש אשמה והחשיפה בציבור – העונש, מוצדק, "הנה, תראו בעצמכם בתמונה…".
הנחת המוצא הזו שגויה מיסודה! אנו לא יכולים לסמוך באופן עיוור על תום ליבו או פרשנותו הסובייקטיבית של המפרסם ולכן אין לנו מעשה שלא מצריך בירור עובדתי, נסיבתי ויסודי בטרם מוכרעת לגביו אשמה. שיטת ה"תראו בעצמכם בתמונה" אינה מספקת וממצה לצורך הקביעה המוחלטת שמעשה מסוים מקים אשמה המצדיקה הלבנת פנים ברבים, קביעה אשר "הנאשם" כלל לא יכול להתגונן מפניה ושאולי בעקבותיה המפרסם אף חושף את עצמו לתביעת לשון הרע.
בשל הצורך המובן לברר אשמה בטרם ענישה, יצרה האנושות את המשפט. יתכן שתופעת משפטי השדה ברשת מבטאת ייאוש ממערכת המשפט וניסיון ליצור מערכת "צדק" מקבילה ויעילה יותר (כמו גם, צריך להודות, הנאה מעצם התיעוד ופרסומו ברבים). מהבחינה הזו, של הרצון להשפיע בעצמנו באופן חיובי על חיינו, תופעת הרשתות החברתיות המאפשרת מנגנון יעיל של פיקוח חברתי היא מבורכת, אלא שצריך לעשות זאת בזהירות רבה, כי לא, לא בכל "רכב שעוצר באמצע נתיב ומעכב את התנועה" יושב בהכרח עבריין תנועה…